אנשים רבים מניחים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני קשה במיוחד להבנה, אולי אפילו מפותל מעבר לפתרון, ובמשך זמן רב הייתי מסכים. Even when I started educating myself about US foreign policy in the late 1980s — topics like Central America, Iraq and Iran, and corporate-led globalization — I avoided what I assumed was the dizzyingly complicated topic of Israel/Palestine. אבל טעיתי.
אולי זה שילוב של גורמים שיוצרים את התפיסה הזו: ההיסטוריה הדתית של האזור והתשוקות הנובעות מכך, האיום הקיומי שניצב בפני יהודי אירופה שהגיע לשיאו בשואה, והתפיסה (שגויה) לפיה בן 60 זה בערך הסכסוך נמשך במשך מאות שנים. יהיו הסיבות אשר יהיו, אחת התוצאות היא שרבים בארצות הברית פוסלים את הנושא כבלתי אפשרי להבנה ובלתי אפשרי לפתרון.
להלן רשימה קצרה של משאבים מומלצים ודיון קצר על המשבר הנוכחי. יש לקרוא באופן נרחב וביקורתי כדי להבין נושא, וזה לא יוצא מן הכלל. המידע שלהלן נועד לשמש בסיס טוב שאפשר לחקור ממנו.
היסודות
Middle East Research and Information Project – long one of the most valuable sources of information about Asia and the Middle East – maintains an updated primer on Israel and Palestine, covering everything from Ottoman rule to the recent Palestinian bid for membership in the United Nations. זה המקום להתחיל.
merip.org/primer-palestine-israel-arab-israeli-conflict-new
דיווח נוכחי
בלי קשר למגבלות שלהם, ערוצי חדשות מיינסטרים כמו ניו יורק טיימס ו BBC חשובים. וכמו בכל נושא, יש לקרוא בהרחבה ובביקורתיות ממגוון מקורות. שני תוספי מזון מצוינים הם:
+972 מגזין הוא מקור לדיווח וחוות דעת מצד פלסטינים וישראלים כאחד. This digital magazine takes its name from the international dialing code shared by Israel and Palestine: 972.
דמוקרטיה עכשיו הוא שידור חדשות יומי של שעה. When Israel and Palestine are in the headlines Democracy Now tends to devote a decent portion of their program to the topic and becomes a great source of first-hand reporting and debate.
פרטים על המשבר האחרון
האם זו תוצאה של חטיפה ורצח של שלושה בני נוער ישראלים?
סיפור אחד מספר שההתעצמות הנוכחית החלה ב-12 ביוני כאשר שלושה נערים מתבגרים שחיו בהתנחלויות ישראליות בגדה המערבית הכבושה נחטפו. בשבועות שלאחר מכן עצרו כוחות ישראליים מאות פלסטינים, שרבים מהם יכולים לצפות להיעצר ללא הגבלה ללא אישום; בזזו והרסו בתים פלסטינים; והטיל עוצר בעיר חברון. שישה אזרחים פלסטינים מתו במהלך הפשיטות.
כל זה נעשה בתואנה של מציאת שלושת בני הנוער והבאת לדין את חוטפיהם (שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התעקש שהם חלק מחמאס). אבל כמו מקס בלומנטל דיווח ב-8 ביולי, כעת ניכר כי במהלך כל הפשיטות והמעצרים בגדה המערבית היו גורמים ישראלים מודעים לכך ששלושת הנערים נהרגו ביום החטיפה וכי הרוצחים אינם חלק מחמאס. הורי הנערים שיקרו על ידי גורמים ישראליים והוטל צו איסור פרסום בתקשורת על מנת לשמור על הפיקציה לפיה שלושת הנערים עדיין בחיים והיה צורך בחיפוש אחריהם ואחרי חוטפיהם.
האם זה קשור להסכם האחדות בין חמאס לפתח?
אנליסטים רבים טוענים כי הדיכוי בגדה המערבית וההתקפה על עזה נבעו למעשה מאי נוחות עם הסכם אחדות שנערך לאחרונה בין חמאס לפתח, שני הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים הבולטים. נתן ת'רל העלה את הטיעון הזה בא ניו יורק טיימס פרסום ב-17 ביולי.
האם השאיפות הפלסטיניות ושל חמאס זהות?
רוב הפלסטינים אינם רואים עצמם כפרטיזנים בפיצול חמאס-פתח. "אני שונא גם את חמאס וגם את פתח" הוא משפט ששמעתי יותר מפעם אחת כשהגעתי לבקר בירושלים ובגדה המערבית ב-2012. למרות זאת, אלו שני מוקדי הכוח הפוליטיים בפלסטין הכבושה, וככזה, פלסטינים רבים רואים אותם כתומכים לא מושלמים לזכויותיהם הבסיסיות, תוך התייחסות לדאגות כמו המצור הכלכלי על עזה, בניית התנחלויות בגדה המערבית והשליטה הישראלית בנסיעות ובמסחר בשני השטחים.
לאחר שהחלה ההסלמה הנוכחית, הוצעו תנאים של הפסקת אש של עשר שנים על ידי חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ערעור פשוט על זכויות בסיסיות, זהו שווה לקרוא במלואו.
ב 23 ביולי כתב ניו יורק טיימס מוחמד עומר מהעיר עזה כי "התנאים שהותווה על ידי חמאס להפסקת אש זהים לאלו שהאו"ם קרא להם שוב ושוב: פתיחת מעברי הגבול; לתת לאנשים לעבוד, ללמוד ולבנות את הכלכלה. אוכלוסייה המסוגלת לדאוג לעצמה תגביר את ביטחון ישראל. כזה שלא יכול להוביל לייאוש".
ובצד הישראלי של הגבול, נועם שיזף, עיתונאי ישראלי וחייל צה"ל לשעבר, מרחיב במגזין +972 על התצפית שלו כי: "אני יודע על פלסטינים רבים שלא אוהבים את חמאס. אבל מבחינתם, המלחמה בעזה היא על המצור - חלק ממלחמת העצמאות שלהם. הישראלים מסרבים לקבל את זה".
לבסוף, קצת טוב במיוחד דיווח של אן ברנרד ב-NY Times תומך בדעה כי עזתים רבים תומכים ביעדי ההתנגדות ובו בזמן אינם מזדהים כתומכי חמאס.
Why should we in the US care more about what happens in Israel/Palestine than conflicts, some larger, in other parts of the world?
אפשר לטעון טיעון חזק מאוד שארצות הברית יכולה להביא את הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ועזה לסיום פשוט על ידי הפסקת התמיכה בו. תמיכה זו מגיעה בשתי צורות:
ראשית, ישראל היא המקבלת הגדולה ביותר של סיוע חוץ אמריקאי, ומקבלת 3.1 מיליארד דולר מדי שנה, רבע מתקציבה הצבאי, ישירות מארצות הברית. כרבע מהכספים מושקעים לייצור צבאי ישראלי והיתר חוזר לארה"ב בהזמנות לנשק מתוצרת אמריקאית, כמו אלה שנמצאים בשימוש בעזה כרגע. לפדרציה של מדענים אמריקאים יש אדו"ח מפורט על הנושא.
אולי חשוב יותר הוא הכיסוי הדיפלומטי שארצות הברית מספקת לישראל באו"ם. כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, ארצות הברית השתמשה לעתים קרובות בכוח הווטו שלה כדי לחסום החלטות יותר מכל חבר אחר מאז 1972. רוב הוטו הללו שימשו לביטול החלטות ביקורתיות כלפי ישראל, לאחרונה החלטה מפברואר 2011 אישור מחדש של אי-חוקיותן של התנחלויות ישראליות הנבנות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. מעניין לגלול במקיף רשימה של כל הוטו שהוטלו על ידי חמשת החברים הקבועים במועצת הביטחון של האו"ם, ושימו לב לנושאים.
הטיעון המוסרי הוא שתפקידה המרכזי של ארה"ב בסכסוך הישראלי-פלסטיני מחייב את האמריקנים להבין אותו, ולו רק בגלל העובדה שאנו בעמדה חזקה יותר לשנות את מדיניות ארה"ב מאשר אלו שבמקומות אחרים בעולם הנופלים. קורבן לזה. לשם כך ישנם מספר ארגונים בארה"ב שעובדים בנושא זה, כגון:
קמפיין ארה"ב לסיום הכיבוש הישראלי is a coalition of groups working to change US policy toward Israel/Palestine.
קול יהודי לשלום הוא ארגון של אמריקאים יהודים שמבקרים את הכיבוש ומתארגנים לשינוי מדיניות ארה"ב.
ZNetwork ממומנת אך ורק באמצעות נדיבות הקוראים שלה.
תמכו בנו