ככל שחלק גדול מהמזרח התיכון שוקע עמוק יותר בחלוקה בין מחנות פוליטיים מתחרים, מה שמכונה 'המדינה האסלאמית' ('דאעש') ממשיך בצעדה ללא הפרעה לעבר גרסה מעוותת של ח'ליפות מוסלמית. אלפים רבים איבדו את חייהם, חלקם בדרכים המייסרות ביותר, כדי ש'דאעש' יוכל לממש את חלומו המסויט.

כמובן, אלימות המופעלת על ידי 'דאעש' אינה חריגה, בהתחשב בכך שהקבוצה הולידה בסביבה אלימה בעיקרה. קשה לדמיין, למשל, שאם המשטר הסורי והאופוזיציה שלו היו מחפשים פתרון מדיני מימי המרד הראשונים, 'דאעש' היה מוצא לעצמו דריסת רגל יציבה בסוריה.

במהלך הופעת האלימות מצד המשטר הסורי הופיע 'דאעש', כוח אפל שאינו מאמין בדמוקרטיה, בזכויות אזרח או בדו-קיום. אותו תרחיש חזר על עצמו בעיראק ובשורה של מדינות אחרות. ב מאמר ב- עצמאי עתון, פטריק קוקבורן הדגיש שבע מדינות שבהן השפעתו של 'דאעש' גדולה או גוברת: אפגניסטן, עיראק, סוריה, תימן, לוב, סומליה וצפון מזרח ניגריה.

"ההצלחות של הקבוצה היו אפשריות מכיוון שהיא מתנגדת על ידי ממשלות וצבאות חלשים, מושחתים או לא קיימים", כתב.

עם זאת, מעט מאוד דגש הושם על שורש הבעיה ועל האלימות הנובעת ממנה. ממשלות ותקשורת מערביות אינן המפלגה היחידה שאשמה בדיון בברוטליות של 'דאעש' מחוץ להקשרים פוליטיים או סוציו-אקונומיים ראויים; ממשלות ותקשורת ערביות מושקעות במיוחד בפירוש שגוי של הנרטיב. התקשורת הרשמית של מדינות ערב מפרשת לא פעם כל משבר באזור בצורה כל כך נוחה כדי להצדיק את מדיניות החוץ או הרפתקאות הצבא שלהן.

תימן, שעברה כמה שלבים של משברים פוליטיים - שחיתות ממשלתית ואלימות, התקוממות עממית ואחריה קיפאון פוליטי, מלחמת אזרחים ולבסוף מלחמה אזורית - היא דוגמה לכך. פצצות "דאעש" המכוונות בעיקר לבתי תפילה, הן כעת מרכיב נוסף בסכסוך העקוב מדם של תימן.

"דאעש" משגשג על סכסוכים ואסונות ששורשיהם בחברות ערביות עניות ומפוצלות, שבהן צעירים מאוכזבים מממשלותיהם ושבהם יש להם מעט או שום תקווה לעתיד בגלל השחיתות והאלימות הממושכת. מרירות כזו היא נקודת גיוס מושלמת עבור 'IS', שנהנה מרובה זרמי הכנסות וכלכלה עצמאית.

כמובן, לעתים רחוקות יותר אלימות היא הפתרון, כפי שהוכיח 'האביב הערבי' היטב. למעשה, האכזריות וחוסר הרחמים של הסכסוכים הרבים המתנהלים כיום באזור השיגו מעט, מלבד הנחת הבמה לקיטוב קיצוני בשיח הפוליטי, האידיאולוגי והעדתי.

בעוד שהמגזריות באזור מתחילה שנים רבות, ביטוייה הנוכחיים הם בעיקר פוליטיים, עם אג'נדות ויעדים חד משמעיים. בתחילה הסיחה העדתיות את דעתה מהדחיפה האמיתית לרפורמות ולשינויים פוליטיים משמעותיים כפי שביקשו קולקטיבים ערביים שונים. בשלב מאוחר יותר, הוא שימש מרחב ליריבויות אזוריות בין איראן בעלת הרוב השיעי, לבין סעודיה ברובה הסוני.

ללא קשר לטענותיו האידיאולוגיות או הדתיות, ברור שהחזון האלים של 'דאעש', אם יאפשר לו להתקיים, יתורגם ללא הרף למספר הרוגים גבוה יותר מכל הצדדים - סונים, שיעים, נוצרים וקבוצות מיעוט אחרות.

עם טורקיה נכנסת למאבק כעת על ידי הפצצת מטרות "דאעש" בסוריה, נוף המלחמה נמתח אל מעבר לגבולותיה ושיטותיה הרגילות, אל שטחים חדשים לגמרי.

לאחר שהתנגדה ללחץ להצטרף לקואליציה בראשות ארה"ב נגד 'דאעש', טורקיה הסכימה כעת גם לאפשר לקואליציה גישה לבסיס האווירי Incirlik שלה. בינתיים, ה-F-16 הטורקי המשיך לחבוט במטרות "דאעש", בעוד שהביטחון הטורקי ריכז על פי הדיווחים מאות חמושים חשודים, לא רק של תומכי "דאעש", אלא גם מפלגת הפועלים של כורדיסטאן (PKK) וקבוצות קיצוניות אחרות.

הממד המקומי במלחמתה החדשה של טורקיה ב"דאעש" צריך לעניין במיוחד. בעוד ש'דאעש' הוא מכנה משותף בין מדינות שונות במזרח התיכון, נראה שלכל מדינה יש מרכיב מקומי המשמש כמארח יליד של 'דאעש', כפי שהיה בלוב בעקבות המלחמה בראשות נאט"ו, וכמובן, סוריה, עיראק, סומליה ובמקומות אחרים.

גם המקרה המצרי מלמד. הכאוס שקדם לכניסת 'דאעש' לסיני היה קשור בעיקר לענייני פנים מצרים. חצי האי סיני עני ומוזנח על ידי ממשלת מצרים. במשך עשרות שנים, היא הייתה עדות לשחיתות ולחלוקה לא הוגנת של עושר. השבטים הבדואים בסיני, שפעם היו בחזית המאבק לשחרור חצי האי מישראל, התמרדו עם הזמן. המדבר התמלא בסחר בסמים ובבני אדם. החגיגות בסיני, בעקבות המרד המצרי בינואר 2011, היו קצרות מועד והוחלפו במהרה במרד מזוין, כאשר התקווה הפכה לכעס.

עד לאחרונה, האלימות בסיני הייתה ברובה עניין מקומי. עיתונאי מאוריטני, סידיאמד טפיל, טוען כי הפלגים המיליטנטיים של מצרים, כמו 'אנסאר בית אל-מקדס', התנגדו לקריאות להצטרף לשורות אל-קאעידה. אבל הצורך שלהם בבריתות ותמיכה דחף אותם לבסוף לזרועות "דאעש", שרואה כעת את המלחמה בסיני - בראשות "מחוז סיני" - עוד הרחבה של המאבק האזורי שלו.

טfeil מפרט מדינות שבהן 'דאעש' נע במלוא העוצמה, שוטף את השפעת אל-קאעידה ומתחרה בשחקנים מקומיים שם. הם כוללים את תימן ולוב, אבל גם את אלג'יריה, מאלי, סומליה ואחרות.

מלבד אלג'יריה, נראה שאותו תחושת קונפליקט פנימי, התערבות חיצונית והתערבות מאחדת את השאר, שהפכו - או מתנודדים בקצה ההוויה - למדינות כושלות.

במילים אחרות, ההצלחה של 'דאעש' פעלה במקביל לכישלונות של ממשלות אזוריות להציע מפות דרכים מתוך כאוס ביטחוני, משברים כלכליים ושחיתות כרונית. עם גישה לכספים עצומים, "דאעש" מסוגל להיצמד לקבוצות מיליטנטיות מקומיות שנוצרו כתוצאה מתלונות אמיתיות, רכישת מינוף ונאמנות, כפי שעשו בלוב, סוריה וסיני.

נשק נוסף בארסנל 'דאעש' שגם הוכיח את עצמו כיעיל הוא העובדה שהמזרח התיכון מפוצל בין המחנה הסעודי לאיראן, ושאין קרב מאוחד אחד שמטרתו לחסל או, לפחות, להאט את התקדמות צבאות 'דאעש'. בעוד שמחנות צבאיים של 'דאעש' מכוונים לפי הדיווחים בסוריה, סכסוכים אזוריים אחרים, במיוחד בתימן, מקלים על התרחבותו של 'דאעש'.

אי אפשר לנצח במלחמה ב'דאעש' ובקבוצות קיצוניות אחרות אם האזור יישאר מפולג, שבו משטרים מושחתים ואלימים נותרו האלטרנטיבה היחידה להקצנה ולהקצנה.

היעדר סיכויים פוליטיים, וחניקת כל ניסיון לחופש והזדמנות כלכלית הוגנת, הם שהובילו מלכתחילה לאלימות קיצונית. כל עוד המציאות הזו תישאר על כנה, "דאעש" ימצא באופן טרגי מתגייסים חדשים, ייצמד לקבוצות מיליטנטיות מקומיות וימשיך להתרחב לגבולות חדשים - ואף לאופקים אפלים יותר.

ד"ר רמזי בארוד כותב על המזרח התיכון כבר למעלה מ-20 שנה. הוא בעל טור בסינדיקציה בינלאומית, יועץ תקשורת, מחברם של מספר ספרים ומייסד PalestineChronicle.com. ספרו האחרון הוא My Father Was a Freedom Fighter: Gaza's Untold Story (Pluto Press, London). האתר שלו הוא: www.ramzybaroud.net.

---